עוד על הרשעה מתוך חלום

הפוסט הקודם עסק בהרשעתו של אבא קשיש על אונס ילדתו. הראיה המשמעותית היחידה שהביאה להרשעה הייתה חלום שחלמה הילדה בתור בוגרת שהעיר בה זכרון רדום של האונס שנים רבות אחרי שאירע. הוקעתי את ההרשעה הזו כחסרת בסיס, מאחר שהתעלמה משלל הראיות שזיכרונות מודחקים הם בסיס עלוב מאוד לשחזור העבר.  הדיון בתגובות לפוסט הקודם התארך מאוד ואני רוצה להוסיף עוד כמה פסקאות כדי לענות לביקורת שדבריי קיבלו בתגובות.

השופטת עדנה ארבל הייתה אולי מודעת לכך שזכרונות מודחקים הם עניין קלוש מבחינה מדעית. כדי להתמודד עם כך היא כתבה בפסק הדין שהוציאה תחת ידיה כי יש להפריד בין המישור המדעי למישור המשפטי. כלומר, אם יורשה לי לפרשה, לדעתה יאמר המדע מה שיאמר על הנושא בכללותו, שופט צריך להחליט על סמך התרשמויותיו הסובייקטיביות מעדויות ומראיות. זו טענה בלתי נסבלת. אחרי שלושת אלפים שנה של ציביליזציה אנחנו יודעים שאין מקור אחר לידע אמין מהמדע, כלומר מהניסוי וההשוואה השיטתיים והמבוקרים, ואי אפשר להחליפו בהתרשמויות כלשהן שעולות במוחות של שופטים.  כדאי לקרוא את הסיכום שכתב אורי בתגובות לפוסט הקודם שלי, שמתמצת עד כמה פסק הדין הוא קלוש. מי שחושב ששופט יכול לפסוק כל העולה על רוחו מבלי להתבסס על המדע שמאחורי העניין הנידון, היה מצדיק גם הוצאה להורג של מכשפות, כפי שהיה מקובל בימים עברו.

על פי הגישה של השופטת ארבל, גם אם תבוא ילדה ותעיד שאביה אנס אותה במאדים בסיוע חוצנים, לא תהיה כל סיבה לא להרשיע את האב בחטיפה. אמנם המדע לא מצא כל ראיה לקיומם של חוצנים ולאפשרות הנסיעה למאדים, אבל אם הילדה תיראה משכנעת בעימות עם האבא כשתתאר את הגוון הירקרק של החייזרים שחטפו אותה, או שתימצא ראיה נסיבתית שתעיד למשל שהאבא הרבה לדבר על מסע בחלל לאורך השנים אבל שיקר לגבי כך בדוכן העדים, אזי לא תהיה כל סיבה שלא להרשיע. נסיעה למאדים בסיוע חוצנים אינה סבירה מדעית, אבל הרי יש לשמור, לפי כבוד השופטת, על ההפרדה בין מדע לבין משפט.

ההשוואה בין זיכרונות מודחקים לבין זיכרון חטיפה בידי חוצנים אינה סתם דמגוגיה שלי. פסיכולוגים שחקרו מצאו שהמנגנונים שפועלים אצל אלו שנזכרות בזיכרונות אונס מודחקים דומים מאוד לאלו שפועלים אצל זוכרי חטיפות חייזרים. לפני כמה שנים כתב גיל גרינגרוז מאמר מרתק בנושא, שמאוד מומלץ לקרוא.

פסיכולוגים שטורחים לערוך מחקרים שיטתיים ומבוקרים מצילים את הפסיכולוגיה. הם מוכיחים כי אינה מבוססת כולה על התרשמויות נטולות בסיס ניסויי מוצק. יש בה חלקים רבים שמבוססים על מחקר אמפירי יסודי ומשכנע. אנחנו צריכים גם שופטים שיצילו את המשפט על ידי עיבויו בבסיס אמפירי ככל האפשר. אחרת ייעשו מעשי עוול קשים כפי שככל הנראה נעשה במקרה הנוכחי. ובכל תחום, החל ממשפט, דרך כלכלה ועד פוליטיקה, עלינו לקוות שבצמתי קבלת ההחלטות יעמדו אנשים שמקשיבים למה שעולה מבחינה שיטתית של ממצאים ולא מאינטואיציות שטחיות סובייקטיביות ושקריות.

הרשעה מתוך חלום

ynet מדווח על אבא שהורשע בידי בית המשפט העליון באונס של בתו על סמך חלום שחלמה בבגרות לפיו אביו אנס אותה. האבא הזקן נשלח ל-12 שנות מאסר. קראתי את פסק הדין. נראה כאילו השופטים הנכבדים לא טרחו ללמוד את הספרות הפסיכולוגית הענפה שהוכיחה כמה מופרכים מהיסוד יכולים להיות זכרונות עבר כאלו שצצים לפתע פתאום. במקום זאת הם הסתמכו על רשמים של מטפלים, שלא באמת עמדו בבחינה של עבודה אמפירית שיטתית.

זה נושא שהתייחסתי אליו בעבר – יש תחומי ידע שמתבססים על צבירת ידע באמצעות ניסויים מבוקרים, ויש תחומי ידע שמתבססים על צבירת ידע באמצעות קשקשת שטחית. לפעמים מחריד לגלות עד כמה מנגנונים חברתיים קריטיים עדיין מתבססים על הידע שנצבר בשיטה השנייה במקום על הידע שנצבר בשיטה הראשונה.

הטעויות של השמאל והטעויות של הימין

פול קרוגמן כתב היום טור שבו לעג לאלו שהיו משוכנעים ב-2010 שמדיניות הבנק המרכזי של ארצות הברית מובילה לאינפלציה איומה ונוראה. קרוגמן וכלכלנים רבים אחרים שחשבו כמוהו (וגם בלוגרים זניחים, כמו הבלוגר כותב שורות אלו) ניבאו מראש שתחזיות האינפלציה הגבוהה מופרכות לגמרי. בצדק קרוגמן תוהה מדוע אף אחד מאלו שצעקו ומחו אז כנגד מדיניות הדפסת הכסף של ברננקי מחשש שתמיט שואה על ערך הדולר, לא מודה שטעה אל מול נתוני האינפלציה הנמוכים מאז. מדוע הם לא מסוגלים להודות בטעות ולהבין שמשהו משובש לחלוטין באופן שבו הם מבינים כלכלה. בסוף הטור שלו קרוגמן מוצא פתרון לשאלה בכך שמקשר את עקשנותם של בני הפלוגתא שלו לדעה הקדומה הימנית שלהם שמעוורת אותם למציאות.  

אבל כמובן שבניגוד לקרוגמן, וכתוצאה מנסיוננו העשיר במזרח התיכון, אנו יודעים שלא רק הימין מסוגל לטעות ולהיצמד בעקשנות לטעויותיו. גם השמאל מסוגל. ועוד איך. גם בנושאים כלכליים וגם בנושאים מדיניים וביטחוניים.

האם אפשר לשרטט איזשהו כלל גס, מתי הימין צפוי לטעות ומתי השמאל צפוי לטעות?  נראה לי שאפשר.

אני חושב שהימין טועה בהבנת דברים מודרניים, כי חשיבתו שמרנית ומבוססת על העולם כפי שהיה פעם, ואילו השמאל טועה בהבנת דברים טרום מודרניים, כי חשיבתו חדשה ומבוססת על תפיסה חדשה ומתקדמת של העולם. כך למשל השמאל שוגה לחלוטין בהבנת המזרח התיכון ואנשיו, כי המזרח התיכון לא עבר תהליכים של מודרנה, ולכן לשמאל אין כלים להבין אותו. מצד שני, הימין שוגה בהבנת מדיניות מוניטרית בת זמננו, כי היא דבר מודרני ביותר.  

החרדות של חיים בן שחר אינן החרדות הנכונות

הכלכלן הוותיק פרופ' חיים בן שחר פורט את פחדיו בכתבה בכלכליסט. לפי בן שחר, על ישראל קיים סיכון ביטחוני חמור ביותר, בפרט מצד טילי החיזבאללה, והיא תזדקק להגדלת תקציב הביטחון. הגדלת התקציב ללא הטלת מסים תביא להגדלת הגרעון ולחזרת האינפלציה האיומה מהעבר. על כן הוא קורא כבר עכשיו להטיל עוד מסים במטרה לשמור על הגרעון כפי שהוא ולממן את הוצאות הביטחון. המסר החשוב הנוסף שהוא רוצה להעביר הוא שעל ראש הממשלה נתניהו לחתור להסדר מדיני במטרה להסיר את הסכנה הביטחונית. 

מוזר שעם כל כך הרבה פחדים, דווקא מהפחד הברור מאליו, לאור אירועי העשורים האחרונים, בן שחר אינו מפחד: שהסדר מדיני יכלול נסיגות שרק ירעו את מצב הביטחון ויביאו את נקודת הפתיחה של המלחמה הבאה להיות גרועה וקשה יותר. גם לא ברור כיצד בכלל ניתן להשיג הסדר מדיני עם גורמים שבמוצהר אינם מעוניינים בכך כלל כמו אירן, חיזבאללה וחמאס.

מוזר גם שאינו מפחד מפחד אחר, שגם הוא נראה הרבה יותר ברור ותואם למציאות הנוכחית. שאיננו עומדים בפני עליה מטורפת של מחירים, אלא דווקא בפני דשדוש ודיפלציה. לא בפני עלייה עצומה בריביות, אלא בפני הישארות שלהן על רצפת ריבית האפס. מצב זה גם הוא לא חף מצרות, מאחר שהוא חונק את כל המשק מחד, וממקד את כל עליות המחירים בסקטור הנדל"ן מאידך.

בקיצור, בן שחר מפחד מכל מיני דברים רחוקים, במקום לפחד מהדברים הברורים מאליהם שאנו רואים כיום בעיניים. הפתרון שלו, להעלות מסים כאן ועכשיו, הוא על גבול המגוחך. אם נצטרך להוריד את רמת החיים במדינה כדי לממן את הוצאות הביטחון, תמיד נוכל לעשות זאת. אפשר יהיה להמשיך לנהל חיים במדינה גם עם מע"מ של 25% למשל, אף אם זה יהיה מבאס. אבל מה בוער להעלות מסים כאן ועכשיו, כאשר אין כל בעיית אינפלציה ואין כל בעיית גרעון – הריביות על הגרעון הן הנמוכות בתולדות המדינה, ואילו הבעיה האמיתית היא ההאטה והדשדוש של המשק. הדבר דומה לאדם שאוסף דליי מים לביתו כדי להתכונן לסכנה של שריפה, בזמן שבו הנהר עולה על גדותיו והסכנה הנראית לעין היא דווקא הצפה. תמיד אפשר לפחד משריפה שתבוא בעתיד, אבל לא מתעסקים בספקולציות על סכנות עתידיות כשהן מפריעות להתכונן לסכנה הברורה והמיידית בהווה.

האם השחורים יפוצו על העבדות? ועוד על הדפסת כסף.

בדיון הציבורי האמריקני עולה מדי פעם מפי פעילים של הקהילה האפרו-אמריקנית התביעה לפצות את השחורים על הנזקים שנגרמו להם בגין תקופת העבדות שנמשכה עד שניצחון הצפון במלחמת האזרחים האמריקנית שם לה קץ בשנת 1865.  מגזין האינטרנט הליברלי ווקס העלה רעיון מעניין: יש פער ממוצע של 85 אלף דולר בין עושר של משק בית אמריקני לבן עושר של משק בית משק בית שחור. אם הבנק המרכזי של ארה"ב, הפדרל ריזרב, ימשיך להדפיס, כפי שהוא מדפיס היום, 55 מיליארד דולר מדי חודש, אך במקום להשתמש בכך כדי לקנות אג"ח ממשלתיות בשוק החופשי, ישלח אותם ישירות למשקי בית אפרו-אמריקניים, אזי בתוך שנתיים ייסגר פער העושר בין שחורים ללבנים.  זה יהיה, לדעת המגזין, מימוש של צדק חברתי ופיצוי על ימי העבדות באמצעות הדפסת כסף.

מעבר לסוגיות ההיסטוריות הקשות הקשורות ביחסי שחורים ולבנים שמעלה הרעיון הזה, יש כאן רעיון חדשני שאינו מקובל כיום כלל – הדפסת כסף ושליחתו לאזרחים בצורה פשוטה. בעבר כתבתי על האפשרות לממש כך הדפסת כסף. אבל צריך להבין שזו אינה הדרך המקובלת כיום להדפסת כסף בידי בנק מרכזי.

כאשר מדברים על הדפסת כסף בידי בנק מרכזי (או "הקלה כמותית") מדברים כיום על הדפסה לשם ניפוח מחירים של נכסים ומטבעות. הבנק מדפיס כסף וקונה בו כל מיני דברים, וכך מגדיל באופן מלאכותי את הביקוש להם ומנפח את מחירם, ניפוח המחירים מגדיל את התמריצים ליצור את הדברים האלו וכך יוצר צמיחה.  למשל בארה"ב הבנק המרכזי הדפיס כסף וקנה בו בתים (לא באופן ישיר אלא באמצעות קניית אג"ח מגובי משכנתאות שבעצם מקנים זכות תביעה לבתים ממושכנים). דבר כזה מנפח את מחירי הבתים ומגדיל את התמריץ לבנות בתים חדשים. הוא גם פותר בעיות במאזן של בנקים שהבתים שעיקלו לא היו שווים מספיק כסף לכסות את ההתחייבויות ובקיצור – מציל את הכלכלה בזמן משבר.

בנק ישראל נוהג להדפיס שקלים וקונה בהם מטבע חוץ. כך הוא מנפח את מחיר הדולר והאירו, ויוצר תמריץ גדול יותר לפתוח מפעל שמייצא דברים לחו"ל ומקבל תמורה בדולר ובאירו. דבר זה מהווה עידוד חזק לצמיחה. בעבר הועלתה אף אפשרות שבנקים מרכזיים יקנו מניות בבורסה וכך ינפחו את מחירן. מימוש הרעיון הזה יעודד הנפקה של חברות חדשות, מה שייתן תמריץ חזק להקמת חברות ולגיוס עובדים, וכמובן יתרום לצמיחה. בנוסף כל משקיע ירגיש שיש לו יותר כסף בשל העלייה במחירי המניות ויוציא ביתר קלות על מגוון שירותים ומוצרים.

אופציה נוספת ומאוד מקובלת לשימוש בהדפסת כסף היא הדפסתו לשם קניית אגרות חוב ממשלתיות. קנייתן מנפחת את מחירי האג"ח הממשלתיות, וכך מאפשרת לממשלה לקבל יותר כסף ולשלם פחות על כל אג"ח שהיא מנפיקה. מה שכמובן מגדיל את התמריץ ואת האפשרות של הממשלה להיכנס לגרעון ולהנפיק אג"ח לכסותו. יש כאן עיקוף מעניין: בכל העולם אוסרים על הבנק המרכזי לתת כסף ישירות לממשלה, דבר שנחשב פתח להתנהלות מופקרת שתהפוך את הכלכלה לשבוית הפוליטיקאים. אבל כאשר הבנק המרכזי קונה אגרות חוב ממשלתיות בשוק החופשי, הוא בעצם מנפח את מחירי האג"ח וכך מקל מאוד על הממשלה לגייס כסף מבלי לתת לה את הכסף ישירות ביד.

לפיד ממשיך לנסות להציל את הכלכלה מהכלכלנים

יאיר לפיד נתפס בתקשורת כנער שעשועים שטחי, שהשמתו כשר אוצר היא בדיחה השקולה למשקפת האטומה על עיניו של שר הביטחון עמיר פרץ. אבל כמו שעמיר פרץ, על אף שגיאותיו הגסות במלחמת לבנון השנייה, ייזכר לטובה בזכות כיפת ברזל, כך גם יאיר לפיד יכול להיזכר לטובה בזכות המהירות שבה למד כלכלה לאשורה ובזכות התעלמותו מעצות האחיתופל של הנגידה ונחישותו לא להעלות מסים.  אמת אמנם שאם לפיד היה מתעלם ממריבה מטופשת בין יעקב פרי לויקטור מדינה, המועמד המתחרה לפלוג בהתמודדות על הנהגת בנק ישראל, וממנה את מדינה לתפקיד, ככל הנראה כלל לא היינו צריכים להיקלע לגרעון. מדינה היה יודע לנהל את הכלכלה באופן שהיה מבטיח שלא יווצר גרעון.