על אי שוויון וכוח פוליטי

בהמשך לדיון על אי שוויון בפוסט הקודם – אחת הטענות בגנות התגברות אי השוויון היא שהוא מוביל לעולם לא דמוקרטי. העשירים משתמשים בכספם כדי להכתיב מה יהיה ומה יקרה. הטענה הזו מעידה בעיקר על יכולתם המופלאה של אלו שטוענים אותה להתנתק לגמרי מהמציאות.  המציאות היא הפוכה לגמרי – כוחם של העשירים הוא שמאפשר בקושי את קיומו של דיון דמוקרטי כלשהו.

כידוע לכל אחד, האליטות המשמשות בתפקידים בכירים בתקשורת ההמונים הן בעלות דעות שמאל. גם רוב העשירים הם בעלי דעות כאלו. מי שלא מאמין, מוטב לו שיסתכל במפת ההצבעה במנהטן, האזור העשיר בארה"ב, שם הביס אובמה את רומני על נקלה.  בנסיבות אלו, כמעט אין פיתחון פה לדיון דמוקרטי. משום שהתקשורת כולה נשלטת רק בידי צד אחד.  מה שמציל קצת את התמונה הוא שקיימים כמה אילי הון שיש להם המון כסף והמון נחישות לאזן את שליטת השמאל בתקשורת.  בישראל זהו שלדון אדלסון. בבריטניה ובארה"ב זהו בעיקר רופרט מרדוק.  באופן אישי אני רחוק מלהיות ימני קיצוני, ובחלק ניכר מהסוגיות אני בעל עמדות שמאל. לעתים קרובות הדעות שמבטאים הביטאונים של אדלסון ושל מרדוק נראות לי קיצוניות ונבערות, ועדיין ברור לי שאלו דעות שמשותפות להמוני אנשים, ולא היו נשמעות אלמלא היו בעלי הון שמוכנים לממן את פרסומן, כנגד תקשורת המיינסטרים.

כאשר אנשי השמאל מלינים על כך שהכסף הגדול פוגע בדמוקרטיה, הם מתלוננים בעצם על כך שהכסף הגדול מונע השתלטות מוחלטת של השמאל על הדמוקרטיה.  על הכוח הגדול של השמאל בתקשורת תעיד העובדה שבישראל העיתונים הכלכליים, כגון גלובס, כלכליסט ובמידה מסוימת גם דה מרקר, נשלטים בידי אנשים עשירים מאוד, ועדיין, לכאורה כנגד האינטרס האישי של בעליהם, הם הופכים את עצמם לביטאונים סוציאליסטיים חד צדדיים, גרסה מודרנית של "על המשמר". כאילו חומת ברלין לא נפלה מתישהו.