הסיפור של תיק הבר-נוער, פענוחו לכאורה, וקריסת הקייס הוא סיפור מדהים. אפשר לעשות עליו סרטים, ואולי עוד ייעשו.
לאורך התקופה שבה סוקרה הפרשה, גרסתו של חגי פליסיאן שהוידוי שלו באוזני עד המדינה בוים בידי העד נשמעה מופרכת. אני מוכן להתערב על כך שללא הראיות החד משמעיות שעלו משחזור הודעות הווטס-אפ, אף שופט לא היה מקבלה.
כשעקבתי אחרי התגלגלות העניינים בפרשה, הציק לי דבר אחד – התמריצים שניתנו לעד המדינה היו כל כך גדולים, שבעצם גרסתו של פליסיאן לא הייתה כל כך מופרכת. אין זה קשה מנשוא לגרום למישהו להגיד כמה משפטים שיוצאו מהקשרם ולהקליטו. ואם הפרס על תרגיל כזה יהיה כל כך גדול, יימצא האדם המושחת שיעשה אותו. ואכן הודעות הווטס-אפ שנחשפו גילו שעד המדינה ביצע תרגיל כזה לפליסיאן.
המקרה הזה עוד ידובר רבות וישמש סניגורים פליליים במשך עשרות שנים כדוגמה ומופת. בעיניי, המסקנה החשובה ממנו היא שיש לתת משקל מוגבל לעדויות ולראיות שהושגו באמצעות מתן תמריצים חזקים למי שהעיד או שהשיג את הראיות. גם מטרידה אותי מגמה שלפיה נפגעי עבירה פלילית יכולים לתבוע את מבצע העבירה בדין האזרחי ולקבל ממנו סכומי כסף משמעותיים מאוד. המגמה הזו, אם תתעצם ותתחזק, עלולה להביא לכך שייגבר האינטרס לטפול אשמה על אנשים חפים מפשע, בתקווה להוציא מהם כסף בהליך אזרחי.
תמריץ 