האם הממשלה היא הבעלים של מדפסת הכסף?

בפוסט הקודם חזרתי כדרך אגב על משפט החביב עליי ותמיד נראה לי כמושכל ראשון בהבנה נכונה של מקרו-כלכלה – למדינה אף פעם אין בעיה לשלם כסף. היא הבעלים על מדפסת השקלים ובכסף אין לה מחסור. השאלה היא תמיד רק האם התשלום יוצר תמריצים כלכליים טובים מספיק.

אחד המגיבים אתגר אותי בטענה:

המדינה אינה הבעלים של מדפסת כסף. זהו בנק ישראל.
המדינה משלמת ריבית על אג"ח הנקנה ממנה על ידיו – כך שהכסף אינו "חינם".

אם היית טוען כי בנק ישראל אמור לממש את המדיניות הכלכלית / פוליטית / מדינית של הממשלה אז היה ניתן אולי להסכים, אבל ברור שזה לא נכון

נראה לי שהמגיב לא התכוון לחלוק על כך שהמדינה, במובנה הרחב, היא הבעלים של מדפסת הכסף. הרי בנק ישראל הוא חלק ממוסדות המדינה, אלא טענתו הייתה שהממשלה אינה הבעלים של מדפסת הכסף, ולכן לנצח תצטרך להיות מוגבלת מאוד בהחלטותיה על הרחבת הגרעון שלה, כי בנק ישראל לא בהכרח יסבסדן.

למעשה טיעון זה משקף את השינויים שחלו במעמד בנק ישראל לאורך השנים, החל מתוכנית הייצוב ב-1985. בנק ישראל הפך, כבנקים מרכזיים אחרים בעולם, לעצמאי.  שלא כמו בעבר, הממשלה אינה יכולה להדיח את הנגיד בשל מחלוקת מקצועית עמו. הנגיד והמועצה המוניטרית שהוא מוביל הם עצמאים בהחלטותיהם. בעימות בין ראש ממשלה לנגיד, כמו זה שהיה בין אריאל שרון לדוד קליין, שאותו רצה לפטר, ידו של הנגיד צפויה להיות על העליונה. המטרה במתן עצמאות לבנק המרכזי הייתה למנוע התפרצות אינפלציונית ולהבטיח שגורם בלתי תלוי ישמור על ערך הכסף שבידינו. מטרה זו הושגה בסופו של דבר בהצלחה מסחררת. כל כך מסחררת עד כדי כך שאולי ההצלחה גדולה מדי. את הסיכונים האינפלציוניים של העבר מחליפים סיכונים דפלציוניים בהווה.

אם כך, האם לבנק ישראל שמורה היכולת לחסום את הממשלה מלהדפיס כסף? כלומר, למנוע הרחבה משמעותית של הגרעון? לדעתי, גם במצב החוקי הקיים, וגם בהנחה שלא ישונה, התשובה היא לא (בכל מקרה ראוי לזכור שניתן לשנות את המצב החוקי באמצעות הרוב הרגיל שיש לממשלה בכנסת).   ממשלת ישראל מגייסת כסף באג"ח, והיא אינה צריכה אישור בנק ישראל לעשות זאת. כפי שהסברתי בפוסט אחר, הכסף משלם את עצמו, ועל כן גיוס הכסף כשלעצמו אינו צפוי להעלות את הריבית. לא יהיה מצב שבו יותר מדי גרעון רודף פחות מדי כסף שמוכן לממן אותו. בשל המעגליות של הכסף, אותו הכסף בדיוק שהממשלה לווה, הוא הכסף שיממן את ההלוואה.

מה כן יכול להעלות את הריבית? שני דברים. הדבר הראשון הוא חששות אינפלציוניים.  אכן, אם הגדלת הגרעון היא בעלת משמעות אינפלציונית, הריבית הצפויה בעתיד תעלה.  אבל בשנים האחרונות מתברר לתדהמתם של כלכלנים רבים שאפשר להגדיל משמעותית את הגרעון מבלי שהדבר יוביל לאינפלציה. יפן מתורגלת בכך כבר למעלה מעשרים שנים. באופן שסותר כל אינטואציה כלכלית ישנה, יפן, המדינה עם החוב הגדול ביותר, היא המדינה עם הריביות הנמוכות ביותר על האג"ח שלה. מדוע? כי החוב הענק של יפן לא מבטא את האינפלציה העצומה שצפויה שם, אלא את היפוכו של הדבר – את הדפלציה העקשנית, ואת היאוש של הממשלה מחוסר היכולת להילחם בדפלציה בכל דרך אחרת מאשר בהגדלת הגרעון.

הדבר השני שיכול להעלות את הריבית הוא חשש מחדלות פירעון. למשל, האג"חים של אי די בי ירדו במחיר כך שהריבית עליהם נעשתה עצומה, אף שלא התעורר כל חשש לאינפלציה דרמטית במשק הישראלי. האם גם האג"חים של הממשלה יכולים לרדת במחיר מחשש שלמדינה ייגמר פשוט הכסף לפרוע אותם, בלי קשר לחששות אינפלציה? תיאורטית כן. הרי כך קרה ליוון, שהייתה מצויה בדפלציה, בעוד הריבית על האג"ח שלה זינקה לגבהים מטורפים מחשש לחדלות פירעון, חשש שאפילו התממש. אבל יש הבדל בין יחסי יוון ונגיד הבנק המרכזי שאחראי למטבע שלה לבין יחסי ישראל ונגיד הבנק המרכזי שלה. יוון תלויה בנגיד כל אירופאי שאינו חייב לה מאומה, ואילו נגיד הבנק המרכזי של ישראל ממונה על ידי הממשלה, ולכן ניתן לסמוך עליו שיסכים להדפיס כסף ולקנות אג"ח של הממשלה בשוק, במקרה שלא יהיה להם כל קונה אחר, וכך למנוע חדלות פירעון.  אם כך אנחנו חוזרים לשאלה הראשונה – מה קורה אם נגיד הבנק בכל אופן מגלה נחישות ועצמאות ומסרב לרקוד לפי החליל של הממשלה ולהדפיס עבורה כספים, האם הריביות על האג"ח הממשלתי יעלו דרמטית? ותשובתי היא לא. וזאת משתי סיבות – ראשית, ברור לכולם יהיה שבסופו של דבר הנגיד לא ייתן לממשלה להגיע לחדלות פרעון, משום שזהו אקט פסיכי ממש. הייתה בארה"ב דילמה דומה לאחרונה שהוצבו בה הרפובליקנים בקונגרס סביב המחלוקת על תקרת החוב. התוצאה הייתה שאפילו הרפובליקנים, שהשנאה לנשיא אובמה העבירה אותם על דעתם והפכה אותם לאקזמפלר ייחודי לפסיכיות שלטונית במדינה מערבית, לא העזו להביא את מדינתם לחדלות פרעון.

שנית, נגיד הבנק מכהן לתקופה קצובה. אפילו אם לא ניתן להדיחו, הממשלה תוכל בסיום כהונתו למנות נגיד נוח לה יותר, ועד שיהיה נגיד כזה, תמיד אפשר לגלגל את הכסף באג"חים ארוכי טווח. השווקים ימתינו בסבלנות.

ומה המסקנה מכל הדיון הזה? המסקנה היא שמכיוון שהממשלה לא עומדת בפני סכנה אמיתית של חדלות פירעון, בהיותה הבעלים דה-פקטו של מדפסת הכסף, הגרעון אינו מהווה איום עליה. לא משנה כמה גדול יהיה הגרעון, תמיד תעמוד בפניה האפשרות לממנו. אינפלציה היא איום, גרעון כשלעצמו אינו איום. לפיכך במקום לחשוב כיצד על הממשלה לחסוך בהוצאות, דבר שיקטין את הגרעון, מוטב לנו לחשוב כיצד עליה לתת תמריצים כלכליים טובים יותר, מה שיצמיח את הכלכלה, יקטין את המחסור ויהיה מותאם להתמודדות עם אינפלציה, במקרה של אינפלציה, ולהתמודדות עם דפלציה, במקרה של דפלציה.

15 תגובות על ״האם הממשלה היא הבעלים של מדפסת הכסף?״

  1. כהרגלך, אתה מפריז בהערכת כוחם של הממשלה והבנק המרכזי.

    ראשית יש לציין שהטיעון שלך אודות "מעגליות הכסף" תקף אך ורק עבור ארה"ב, אשר שולטת על מטבע הרזרבה העולמי. עבור כל מדינה אחרת הוא אינו רלוונטי.

    שנית, הבא נניח לרגע שתסריט שאתה עצמך הבאת מתרחש – ממשלה כלשהי חרגה מתקציבה וצברה גרעונות גדולים. היא מעוניינת להמשיך ולעשות כן, אולם הציבור הרחב מתחיל לחשוש מפני חדלות פרעון, הביקוש לאג"ח יורד והריביות עולות. האם באמת יכול הבנק המרכזי להתערב ולקנות את האג"ח הזה? מה תהיה התוצאה של צעד אומלל זה? פירושו המעשי יהיה הדפסת כסף, ומתן אישור לחששות המשקיעים, שהמדינה עומדת על סף חדלות פרעון, והדרך היחידה שהיא יכולה לעמוד בהתחייבויותיה הוא באמצעות הדפסת כסף, אשר תוביל לאינפלציה ולירידת ערך האג"ח הנקוב באותו המטבע. כלומר – המשקיעים יאבדו את כספם בכל מקרה, בין אם בחדלות פרעון, או בשחיקה ריאלית של ערך האג"ח. התוצאה תהיה ששוק האג"ח יתמוטט, כולם ירצו למכור את האג"ח הללו, והקונה היחיד יהיה הבנק המרכזי. ככל שהבנק ישתדל לתמוך בשוק האג"ח באמצעות רכישת יותר אגרות, כך הוא ייצר יותר אינפלציה, והמדינה תיכנס להיפר-אינפלציה.

    לגבי מדינות שיש בהן הדפסת כסף מאסיבית ולכאורה איננו רואים בהן אינפלציה – אתה שוגה באשליות. זה שאין כרגע אינפלציה זה לא אומר שהיא לא יכולה להתפרץ בכל רגע נתון. זה קרה עשרות פעמים בהיסטוריה, וזה יקרה גם הפעם. כפי שאמרתי לך בעבר – זה שהצלחת להעמיס מאה שקים על גבו של הגמל מבלי שהוא יקרוס, אינו מבטיח לך שהוא יוכל לסחוב גם מאתיים או שלוש מאות.

    אהבתי

  2. ראשית, כפי שאני רואה את זה, הטיעון של מעגליות הכסף רלוונטי לכל מדינה שהמשק שלה מבוסס על המטבע המקומי. דהיינו כל מדינה מערבית פרט למדינות גוש האירו, ומדינות מתפתחות רבות. אפילו לאיסלנד הקטנה, שהשתמשה בקיומו של מטבע מקומי כדי להשתקם ממשבר פיננסי ענק.

    שנית, בדבריך מסתתרת ההנחה שגרעונות גדולים שקולים לאינפלציה במחירים, ולא נראה שהוכחה אמפירית כלשהי, ואפילו מתפרשת על פני 25 שנה, כמו ביפן, תשכנע אותך שהשקילות הזו אינה נכונה. ברגע שמוציאים את השקילות הזו, הטיעון שלך מאבד מתוקפו.

    אהבתי

  3. כאן אתה סותר את עצמך. כזכור לך, בדיון הקודם אני ושאר המגיבים טענו שמי שרוצה להימלט מן האג"ח האמריקאי יכול תמיד לקנות זהב או אג"ח זר, ואתה ענית שמי שימכור להם יצטרך אם כן לקבל את הדולרים בעצמו, ולאחסן אותם דרך רכישת אג"ח אמריקאי. לפיכך אני אשתמש בטיעון שלך עצמך, ואומר שמי שרוצה להימלט מאג"ח של ממשלת ישראל, יכול תמיד לקנות אג"ח אמריקאי, ולפיכך "מעגליות הכסף" אינה תקפה עבור כל ממשלה אחרת למעט ארה"ב.

    לגבי "ההוכחה האמפירית" להיעדרות אינפלציה ביפן – אני מסוגל לספק לך שלושים מקרים שונים לגבי מדינות שהדפיסו כסף ודווקא כן הופיעה בהן היפר-אינפלציה. וביניהן מקרים מפורסמים כגון צרפת שאחרי המהפכה, רפובליקת וואימר בגרמניה, ארגנטינה, זימבאבווה וכן הלאה.

    יכולת לבוא ולטעון שהמקרה של יפן הוא מקרה מיוחד, בגלל טעמים אלו או אחרים, אבל אפילו את זה לא עשית – אתה רוצה לקחת את המקרה של יפן ולהסיק ממנו לגבי כל המדינות בכל הזמנים ובכל המצבים. זוהי איננה גישה מדעית.

    אהבתי

  4. 1)אני לא אהבל… אני מבין שהדפסת כסף יכולה לגרום לאינפלציה ולהיפר-אינפלציה, ותגרום לה במקרים רבים, כנראה ברובם המכריע של המקרים בהיסטוריה הכלכלית. מה שאני טוען הוא רק שזה לא יקרה תמיד. יפן היא אכן יוצאת דופן, אבל המאפיינים שגרמו לה להיות יוצאת דופן קיימים כיום ברוב מדינות המערב. אלו מאפיינים מאוד פשוטים ובני מדידה.

    2)אני זוכר היטב את הדיון הקודם, אבל אם תשים לב, הטיעון שלי תקף גם לגבי מטבע ישראלי ולא רק אמריקני.

    כדבריך, מי שרוצה להימלט מאג"ח ישראלי יקנה אג"ח אמריקני. בוא נקרא לבן האדם שרוצה אג"ח אמריקני בשם איציק. לממש את רצונו איציק צריך לקנות דולרים. ובכן, כדי לקנות דולרים, איציק צריך למצוא מישהו שיסכים למכור אותם ולקבל שקלים תמורתם. נניח שיש כזה אדם. נקרא לו משה.

    איציק הולך לעשות עסקה עם משה. לפני העסקה היינו במצב שבו לאיציק היו מאה שקלים ולמשה היו דולרים, ואחרי העסקה לאיציק יהיו הדולרים שהצליח להשיג ממשה תמורת מאה השקלים, ואילו למשה יהיו מאה שקלים. מה משה יעשה עם מאה השקלים שלו? יקנה אג"ח ישראלי. אין דבר בטוח יותר מהשקעה באג"ח ישראלי כשיש לך שקלים. אז בסופו של הדבר אותו הכסף שב לממן את הממשלה ואת גירעונותיה.

    אהבתי

  5. אוקי.
    השקעתי מחשבה נוספת בנושא של "מעגליות הכסף", ואני חייב להודות שבנושא ספציפי זה אתה צודק ואני טעיתי. כל מטבע הוא אכן "מעגלי" בפני עצמו, במובן הזה שעל מנת להמיר שקלים בדולרים יש למצוא מישהו שמחזיק בדולרים ורוצה שקלים, ובכל עסקה שכזאת סך השקלים וסך הדולרים נשמר. מן האופן שבו התבטאת בדיון הקודם אפשר היה לקבל את הרושם שהדבר נכון עבור המטבע האמריקני בלבד, משום שהוא מטבע הרזרבה העולמי. כעת אני רואה שזה נכון עבור כל מטבע.

    אולם שוב, אני חושב שאתה מייחס לעקרון זה משמעויות מרחיקות לכת, שאין לו.

    אהבתי

  6. אני שמח שהשתכנעת. אם בעבר ניסחתי את דבריי בצורה מבלבלת אני מתנצל. מקווה שאצליח לשכנעך בעוד דברים..

    מה שאני רוצה להגיד בטיעון על המעגליות של הכסף הוא שממשלות לא יפשטו רגל בגלל שייגמר הכסף לממן אותם. הכסף תמיד יהיה שם. השאלה היא כמובן האם יהיה לו ערך. ברור שאם ממשלה מסוימת או בנק מרכזי מסוים ישתגעו ויחליטו להדפיס כסף בלי חשבון – מהר מאוד תיווצר אינפלציה נוסח זימבבואה או רפובליקת ויימאר. המעגליות של הכסף לא תשנה אז דבר. אולי יהיה מי שיקנה כל אג"ח, אבל הוא ישתמש בו לניקוי רצפות. זה ברור ומוסכם..

    השאלה היחידה היא איזו כמות של הדפסת כסף היא בבחינת שיגעון והדפסה בלי חשבון. אתה סבור שבאופן החלטי, הנפקת כל כמות של כסף שעולה על ההכנסות ממסים היא כזו, ואני אומר שצריך לבחון כל הדפסה והדפסה לגופה, לבחון את הבעיות הספציפיות העומדות לפני המשק, ולראות את התועלת שתביא הדפסה.

    אהבתי

  7. הכל זה שאלה של אמון ושל אופציות מתחרות:

    – ליפני הממוצע יש אמון מספיק במדינה שלו בשביל שהיא תדפיס חוב ללא סוף והוא ימשיך לקנות את החוב הממשלתי, וכל עוד זה יימשך הממשלה תערים חוב תוך כדי ריביות יורדות.

    – לרוסי בעידן הקומוניסטי לא היה אמון אבל לא הייתה לו ברירה מלבד הכסף הממשלתי ולכן לרובל היה ערך (מלבד חלקים שחורים של הכלכלה). אבל זה נמשך עד הרגע שבו לרוסי הממוצע היו אופציות אחרות, ובשלב הזה הרובל נפל.

    – לישראלי הממוצע כיום (בניגוד לימי האינפלציה העליזים) יש אמון מספיק בממשלה שלו ולכן לא סביר שנראה אינפלציה גבוהה כל עוד הממשלה תנהג באחריות.

    – לאמריקאי הממוצע יש אמון בממשל (וגם אין לו אלטרנטיבות אחרות), ולכן אין כיום אינפלציה שם על-אף ההדפסות העצומות. רק משבר פוליטי משמעותי יכול לערער את האמון והאמריקאי יחפש אלטרנטיבה.

    – לאירופאי הממוצע אין אמון באיחוד האירופאי ויש אלטרנטיבות אחרות ולכן משברון פוליטי יכול לגרום לקריסה של היורו.

    אהבתי

  8. יאיר, ומה גורם לאנשים לתת אמון? סתם ג'וק בראשם? אני סבור שאמון נוצר כתוצאה מניתוח מפוכח של הסיטואציה. ההבנה שיש בנק מרכזי ושיש לו כוחות של סופרמן בכל מה שנוגע לשימוש במדפסת, היא מה שיוצר את האמון. לפי השווקים, על פניו נראה שגם כרגע באירופה שב האמון (לדעתי בלי הצדקה לטווח הארוך).

    אהבתי

  9. ניתוח מפוכח הוא רק חלק מהעניין כי בדיוק כמו שאנשים מאוהבים רואים פחות את המגרעות במושא ההתאהבות שלהם, כך אנשים שמרגישים זהות עם המדינה שלהם או העם שלהם נותנים פחות מקום לניתוח האוביקטיבי.

    אני חושב שקראתי זאת בספר של פוגל, שם הוא מתאר פגישה בין עובד ציבור בכיר בממשלת ישראל למקבילו האמריקאי/אירופאי. העמית מחו"ל התרשם מאוד מההצלחה (כמדומני הצבאית) והוא שאל: "מה סוד הכח שלכם?" והבכיר הישראלי ענה "אין לנו מקום אחר ללכת אליו". כלומר יש משקל גם לרגש ולתרבות ולהיסטוריה.

    ובכלל מדובר בביצה ותרנגולת. כי מה הפך את הדולר למטבע רזרבה אם לא האתוס האמריקאי שהקים כלכלה עצומה שכזאת? ומה הפך את השעון/שוקולד השווייצרי לאיכותי אם לא התרבות הדייקנית שקידמה אותו? ומה הפך את המל"ט הישראלי למוצלח אם לא התרבות הישראלית שחשה שהיא במאבק קיומי?
    תרבות היא פן מני רבים בחייה של אומה וגם כלכלה, יחד עם פנים נוספות שיחד מרכיבות את הפאזל הקרוי עם.

    ואם כבר מדברים על אמון, אז הימים הטרופים שעברו עלינו מאז משבר 2008 וה"אביב הערבי", גורמים לי להאמין ביכולתנו להתמודד עם הימים הטרופים "הבאים עלינו לרעה". ושוב זה חיבור של ניתוח שמושפע מזהות.

    [ראה מאמר מעניין בנושא:
    http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=a28b07a102084d28785d2d933122ebb1&id=4890
    מאמר עם מספר אי-דיוקים אבל מתקשר גם להתכתבות קודמות שלנו. גם בנוגע לימין ושמאל, וגם בנוגע לדמוגרפיה היהודית. כנס גם לקישור של הכותב:
    http://www.howcivilizationsdie.co.il/#!whycivsdie/c1kqs%5D.

    יאיר

    נ.ב.
    כמובן שבעולם פתוח צריך שגם אחרים יאמינו בך ולא רק האומה עצמה. בוודאי כשמדובר במטבע רזרבה ובוודאי כשאין לך עצמאות אנרגטית/עצמאות תזונתית/עצמאות מוניטרית (בקיצור כל העצמאויות שאין לאירופה האין-ריבונית). עמים מפותחים וקטנים (כמו הסקנדינביות למשל וגם ישראל) יכולים להסתפק באמון מקומי אם הוא ברור ויציב.

    אהבתי

  10. מסכים עם המסר העיקרי שאני מבין ממך – בסיס חוסנה של מדינה הם הערכים שלה והדמוקרטיה שלה. אם מדינת ישראל לא הייתה בעלת חזון שמדבר למיליוני אנשים בעולם שיש להם נחישות לממשו מול כל הסכנות והאיומים, לא הייתה פה כלכלה ולא הייתה חברה ולא היה שום דבר.

    עם זאת צריך להיזהר מלהפוך את החזון למשהו שמתעמת עם החוקים, אפילו הטכניים באופיים, של הכלכלה, כי אז הכלכלה עלולה לגבור. דווקא האיחוד האירופי מוכיח – היה שם חזון מרשים של מחיקת גבולות לאומיים אבל הוא הופנה לעימות עם חוקי הכלכלה, ואף שחוקי הכלכלה עדיין לא ניצחו בנוק אאוט, והאיחוד לא התפרק, אזרחי אירופה סובלים.

    אהבתי

  11. עם הפסקה השנייה אני מסכים לחלוטין ועם הפסקה הראשונה אני מתלבט. אני לא מבין אותה וזה לא מה שהתכוונתי לומר (לפחות לא עיקר מה שרציתי לומר). באתי לומר שהבכיינות מיותרת. האמת, הצדק והיופי לא בהכרח לצידנו אבל המומנט בכללו הוא חיובי. הבכיינות מכסה על איבוד השלטון ולא על מצב אובייקטיבי. הנושא הוא לא מליוני האנשים שבעולם כפי שהבנת ולכן אומר מחדש:

    מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, ובטעות מייחסים משמעות רק לשני רכיבים כאשר יש שלושה:

    1. מדינה – סך הכלים והמוסדות שנותנים ממשל, תחבורה, דיור, חינוך, בריאות, משפט, כלכלה, רווחה ….. ושאר האלמנטים בלעדיהם אי אפשר לקיים מדינה מודרנית (כולל משילות בסיסית). [מדינה היא ישות מודרנית by definition]

    2. יהודית – המדינה הזאת היא מדינת הלאום היהודית והערכים היהודיים צריכים לבוא בה לידי ביטוי, כך שיהודים ירגישו בה כבני בית ולא כאורחים.

    3. דמוקרטית – מתחלק לשני פנים: שלטון הרוב וזכויות הפרט (והאיזון בניהם) – מדינת הלאום היהודית צריכה להתנהל ולקבל החלטותיה תוך קידום מטרותיו של הרוב היהודי אך ללא פגיעה במיעוט, עם שקיפות, יציגות ושאר האלמנטים המכוננים דמוקרטיה.

    אם נעבוד של שלושת הרכיבים הללו, וכלכלה היא פן אחד מני רבים, אז אנחנו בכיון הנכון לדעתי.

    אהבתי

  12. תיקון קל:
    "אם נמשיך לעבוד על שלושת הרכיבים הללו, וכלכלה היא פן אחד של הרכיב מדינה, ונעשה זאת באינטגרציה נכונה, אז אנחנו בכיון הנכון לדעתי"

    אהבתי

  13. קראתי שוב מה שכתבתי, והמשפט יצא לי ההיפך ממה שרציתי להגיד – התכוונתי לכך שהחזון הציוני מדבר למיליוני האנשים שחיים בארץ, לא למיליונים אחרים בעולם (אף שגם תמיכתם חשובה, כמובן).

    אני מניח שמה שאתה מנסח עכשיו הוא קונצנזוס ציוני (אם כי הציונות עצמה כבר אולי לא קונצנזוס), ואין לי אלא להסכים.

    אהבתי

  14. זה קונצנזוס ציוני ששנינו מסכימים עליו אך לצערי הוא לא מקובל על חלקים רבים בשמאל [אבל לא נמשיך לפתח זאת במסגרת הבלוג הזה].
    יאיר

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s