דן שכטמן רוצה להיות נשיא המדינה, אך אם לשפוט מהראיון שנתן לכלכליסט, קשה להתלהב ממועמדותו לנשיאות.
שכטמן קנה את פרסומו כאיש מדע שהלך נגד הזרם. הליכה נגד הזרם במדע מתאימה לאדם שנצמד לנתונים היבשים האמפיריים, גם כאשר הרוח הכללית נושבת נגדו.
אבל מה ששכטמן ביטא בראיון בכלכליסט הוא בדיוק ההפוך – היצמדות לקשקשת פופוליסטית על המדינה הגוועת ו"ההתפרקות הכללית של כל המערכת" שאוטוטו מתקרבת, בזמן שבו לפי כל מדד אמפירי המשק הישראלי במצב מעולה ובכיוון הנכון.
אפשר להבין שבחוגים המשכילים האשכנזיים החילוניים שבהם שכטמן מסתובב, נפוצה הרטוריקה הזו. כך למשל הוא מספר שבתו החליטה לעזוב את ישראל לטובת ארצות הברית כי "ישראל מדינה אלימה שאי אפשר לחיות בה". אינני מכיר מדד אחד שלפיו ישראל אלימה יותר מארצות הברית, וההיפך הוא הנכון – בארצות הברית תוחלת החיים נמוכה יותר, מספר הרציחות גבוה יותר, ואף כשמודדים את מספר ההרוגים לנפש בתאונות דרכים במגזר היהודי, ישראל במקום הטוב בעולם.
תמריץ 
הוצאת לי את המלים מן הפה.
יש איזו מין אופנה ישראלית להשמיץ את המדינה ולנפח את מגרעותיה מעבר לכל פרופורציה.
אגב, ישנה גם נטייה מוטעית לייחס למדענים מתחום אחד (במקרה שלנו, כימיה) הבנה בתחומים אחרים שלא קשורים אליהם, כגון כלכלה. אני מתקשה להבין במה שכטמן יותר מוסמך להעיד על הכלכלה הישראלית בהשוואה למטאטא רחובות.
אהבתיאהבתי
אכן עמדותיו של שכטמן מצערות מאוד וחבל לגלות ששכטמן שייך לאליטה הבכיינית של מדינת ישראל. בוודאי שיש הרבה מה לשפר ויש הרבה מה לתקן – אבל היחס המתנשא והבכייני מטיל חומה בין שכטמן ובין רוב רובו של הציבור.
אני חושב שהציבור בכללותו הוא ציבור בריא שלא נגרר אחר האליטה הבכיינית. וההוכחה הטובה ביותר לדעתי היא שיעור הפיריון בישראל. זאת האינדיקציה הכי טובה למצב הציבור. עם שלא מאמין בעצמו לא יביא יותר ילדים לסיטואציה שבה הוא לא מאמין. לעומת זאת, עם שמאמין בעצמו, ומאמין בעתידו יביא ילדים לתוך הסיטואציה החיובית מבחינתו [כמובן שזה נכון עבור עם מתקדם ומודרני שיש לו אפשרויות בחירה ויכולת לנקוט במדיניות ילודה מצמצמת ולא בעם פרימיטיבי ללא יכולת בחירה].
ובישראל יש עלייה בשיעור הפיריון. לעומת למשל לעמי אירופה המתנוונים, יפן המצטמצמת, ארה"ב ששומרת על הדמוגרפיה שלה בעזרת הגירה, והכי מפתיע – ירידה בשיעורי הילודה בשכנים שסביבנו.
ברשותך, אשמח להרחיב את העניין מעבר לשכטמן ולנסות לחבר את ההשלכות של הדברים שלו למשהו יותר גדול והוא מעמד הביניים בישראל.
תמיד כשבאים להגדיר את מעמד הביניים משתמשים בהגדרות כלכליות של עשירונים כלכליים. לדעתי, זאת טעות. מעמד ביניים הוא אורגן חברתי-תרבותי יותר משהוא אורגן כלכלי. אני מעדיף לאמץ את ההגדרה הפנטסטית שמצאתי אצל ספי רכלבסקי (בספרו "חמורו של משיח") ולטעון שמעמד הביניים הוא "הקבוצה שמזהה את עצמה עם המדינה דרך סמליה" (בתקווה שאני מצטט נכון, אחרי עשור וחצי שקראתי את דבריו). כלומר, מעמד הביניים הוא אוסף האנשים שמזדהים עם ערכי מדינת ישראל ועם סמלים מובהקים שלה (למשל צבא).
ואיך זה קשור אלינו?
הסיבה האמיתית ששכטמן נמצא באליטה הבכיינית, הוא שהוא איבד חלק מן הזיקה שלו לערכי מדינת ישראל ומכאן שהוא גם ניתק את עצמו ממעמד הביניים. זה שיודע שמקומו כאן. כל "מכתבי השמינסטים" או "מכתב הטייסים" יותר משהם מלמדים על נחיתות מוסרית וערכית של המדינה, הם מלמדים על איבוד הזיקה של כותבי המכתבים לערכים של המדינה.
אני רוצה לתת דוגמה נוספת:
כאשר מנפחים מעבר לכל פרופורציה את נושא ההעמדה לדין של חיילי וקציני צה"ל בחו"ל, "בעוון" של פשעי מלחמה, מה התוצאה של זה? התוצאה היא פשוטה: אנשים שחשוב להם לטייל בחו"ל יעדיפו שלא להמשיך לצבא הקבע מפחד פן הם יצטרכו לוותר על יציאה מן הארץ לצורכי תיירות. ומי יישאר לקבע? אנשים שחו"ל לא בראש מעיניהם, למשל אוהבי ארץ-ישראל כמו המתנחלים. האם זאת התוצאה העדיפה עבור צבא הקבע? האם עדיף צבא שקציניו מורכבים ממחנה אחד ויחיד? האם זה "צבא העם"?
וזאת התוצאה בדיוק שגורם לה שכטמן ושאר האליטה הבכיינית. הם יוצרים בפועל סיטואציה שמדירה את רוב מעמד הביניים ומשאירה את הזירה למיעוט הדעתן, הסגפן והקיצוני – הרבה מעבר ליחסו באוכלוסייה.
אהבתיאהבתי
הקפת המון נושאים מורכבים בהודעה הזו.
הרושם שלי הוא שמבחינת החיבה לקטר, כולם במדינה אוהבים להתלונן, ובפרט הסקטור שנמצא מחוץ לשלטון מאז 1977. אבל מבחינת ההזדהות עם המדינה וסמליה, האליטה שמביעה כלפיהם יחס עוין, היא קטנה מאוד.
למשל יעל פז מלמד מבטאת היום את הדיסוננס הזה
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/543/505.html?hp=1&cat=479&loc=10
אני לא אשכח את הסצנה במחוברים שבה בת הזוג של גדעון לוי מגהצת מדים עבור בנו החייל.
אהבתיאהבתי
כתבת כי "…שמעמד הביניים הוא "הקבוצה שמזהה את עצמה עם המדינה דרך סמליה"…- לא נכון.
מעמד הביניים אינו בהכרח רוב או מי שאינו באליטה ואינו במעמד תחתון.
שאר הטקסט- תענוג.
אהבתיאהבתי
נכון שרק מיעוט קטן מביע יחס עוין כלפי המדינה וסמליה, ואדם כמו גדעון לוי הוא אאוטסיידר בהגדרה, והוא לא אומר דבר וחצי דבר לרוב הציבור (מלבד מקומץ קוראים שלו).
אבל פה בדיוק נכנסת האליטה הבכיינית כי הנושא הוא לא קיטור כי אכן כולם מקטרים. הנושא הוא למה גורם הקיטור שלך. אם הקיטור שלך הוא על מחירי נדל"ן גבוהים – אז יש סיכוי שבעקבות הקיטורים הללו מחירי הדיור ירדו. ואם הקיטור שלך הוא שאין שיוויון בנטל – אז אולי זה יוביל לשיויון בנטל. ואם הקיטור שלך זה על יוקר המחיה – אז אולי זה יוביל לפירוק מונופולים וועדים חזקים. ואם אתה מקטר על בריחת מוחות – אז אולי יעשו מאמצים להחזיר את המוחות.
אבל אם אתה מקטר על שהמדינה הזאת "מתפרקת והיא בתהליך גסיסה" אז כנראה שהבן שלך והחברים שלו לא יחזרו מהפוסט-דוקטורט שלהם או מהטיול שלהם אחרי הצבא והם יתחתנו שם, יביאו ילדים שם וישארו שם. זאת התוצאה.
ובניגוד לאאוטסיידר כמו גדעון לוי האליטה הבכיינית היא בשר מבשרה של המדינה, ולכן חבל לי על-כך שבעתיים.
והכי חבל לי זה שמדובר במהלך פוליטי ציני. באף פרמטר אנחנו פחות מוסריים ממדינה אחרת או עם אחר. בשום פרמטר. וגם שכטמן מבין זאת. אבל הוא כנראה חי בעבר מדומיין שבו היינו פחות אלימים כאשר המצב בדיוק הפוך – בעבר היינו הרבה יותר אלימים (ראה ערך גזירת אשכיו של ערבי שהתעסק עם חברת פלמ"ח ע"י חבריה מהפלמ"ח).
כל האליטה הבכיינית, ולבני ומצנע לדעתי הם הדוברים הפוליטיים המרכזיים של אליטה זאת, משתמשת במהלך פוליטי ציני בכדי להגיע לשלטון. חד וחלק. במקום להתמודד על הבעיות של יוקר המחיה, של מחירי דיור עולים ובעיות אמיתיות נוספות – הם עושים שימוש ציני וטוענים שאנחנו בגסיסה ובכך מחלישים את מעמד הביניים מבחינה ערכית ומוסרית. חבל.
אהבתיאהבתי
לא טענתי שמעמד הביניים הוא מי שאינו באליטה או במעמד הביניים.
בדיוק להיפך – יכול להיות מצב שמישהו נמצא באליטה מבחינה כלכלית אבל הוא בעצם מעמד ביניים כי הוא מסתכל על המדינה ממקום של הזדהות עם ערכיה ועם סמליה, והוא מזדהה עם כלל הציבור בקשייהם
ולכן הוא מוכן לפעולות פוליטיות שאינן עולות בקנה אחד עם ה"אליטה" שלו. ולהיפך, יכול להיות אדם שהוא עני מבחינת הלמ"ס בגלל שהוא מפרנס עיקרי ואשתי עובדת רק חצי משרה ויש לו חמישה ילדים, אבל בפועל הוא מעמד ביניים כי ילדיו לומדים בחינוך הממלכתי או הממלכתי-דתי, והוא משרת במילואים, ושמח עם המדינה בשמחתה (יום העצמאות/יום שחרור ירושלים/…) ואבל איתה באבלה (יום הזכרון/ יום השואה / …).
אהבתיאהבתי
אולי קשה לך שאימצתי את ההגדרה של ספי רכלבסקי. אז אעיר כי רוב רובו של הספר "חמורו של משיח" הוא קש וגבבה. התחלתי בעבר לכתוב ביקורת על הספר אבל התייאשתי באמצע בגלל שהיא התארכה והייתי רק בעיצומו של הספר.
עם זאת, יש לו אבחנות מדויקות ואחת מהן היא ההגדרה שלו למעמד הביניים.
אהבתיאהבתי
כתבת יפה והבהרת את האופן שבו אתה רואה את הדברים, אבל אני חולק על השורה התחתונה לפיה מדובר במהלך פוליטי ציני. מאז המהפך ב-77' האליטה חיה בתחושה אותנטית שתאגיד של ערסים, פשיסטים וחרדים השתלט לה על המדינה. המרירות אמיתית.
אהבתיאהבתי
היה לי באמת מוזר שלקחת משהו מרכלבסקי, כי הוא מסמל כמעט יותר מכל אדם אחר את היגדי הקטסטרופה המתקרבת והמדינה המתפרקת.
אהבתיאהבתי
אני מוכן לקבל את התיקון שמדובר בתחושה אותנטית ולא שימוש ציני, אבל צריך להדגיש את העניין הבא:
כל השמאל (ממפלגת העבודה ושמאלה) חי בתחושה שערסים, מזרחיים, מתנחלים, רוסים ודתיים השתלטו לו על המדינה. זה משותף לכולם. ההבדל מתחיל במקום אחר. אדם כמו אילן גילאון או זהבה גלאון (שהמשותף ביני לבינם מועט ביותר) בכ"ז לוקחים את זה למקום של עשייה ותיקון – גם אם אני לא מסכים איתם.
אני מעריץ את פועלה של תמר גוזנסקי מחד"ש על עשייתה למען ילדים ואת עשייתו של רן כהן עבור הדיור הציבורי או אייבי נתן במפגשיו הישירים והבלתי אמצעיים ובהקמת תחנת רדיו במטרה לקרב בין העמים ולהביא שלום (או הרב פרומן במפגשיו עם אנשי דת איסלאמים). מכל האנשים הללו אני מוכן ללמוד ולשתף איתם פעולה, על-אף שאני חבר בתאגיד ה"חדש" (ערסים/מזרחיים/מתנחלים/רוסים/דתיים), והם בבירור תורמים לציבוריות הישראלית בשורה התחתונה, כל אחד בכיוונו – גם אם המוגזם מדי.
אבל האליטה הבכיינית אינה בוחרת בעשייה. היא בוחרת בטרוניה. כאמור לבני ומצנע הם הדוברים הבולטים אבל חלק ממפלגת העבודה מצטרפת ללהקה הזאת.
מדובר בעדת יללנים שעשייה רחוקה מהם, רק הרס הם יודעים לעשות.
אני מאמין שאם מישהו עושה – צריך לתת לו את הקרדיט גם אם זה לא מתאים לדעותיי, כיון שאם יש לכך ביקוש כנראה שיש בכך משהו אמיתי, ולכן אם זה יצליח – יופי ואם זה יגווע – סימן שהעת לא בשלה. המציאות תברר מי מוצלח ומי חיקוי עלוב.
אבל מפלגת קדימה/התנועה כל הורתה ולידתה בהרס – הרס של ישובים שיושבו בידי מפלגות השלטון לדורותיהם וגירוש היושבים בהם (שזה מעשה אנטי ליברלי, אנטי לאומי ואנטי מוסרי בעליל).
יאיר
אהבתיאהבתי
יש לי מה להגיב לגבי המשפט האחרון, אבל אני לא רוצה להיכנס לוויכוח לגבי ההתנתקות פה. אני יודע שעבור חלק מהציבור הישראלי מדובר בפצע מדמם שהביא אותו להסתכלות חדשה ומרירה יותר על המדינה (כפי שרצח רבין היה עבור השמאל בשנות התשעים).
אהבתיאהבתי