בפוסט הקודם נשאלתי מדוע צריך מבחינה עקרונית לסבסד תחבורה ציבורית, ולא להסתפק בכך שמחיריה יקבעו בשוק החופשי בדרך הרגילה.
תשובתי היא שיש נסיבות שבהן התנהלות שוק חופשי לא מספקת פתרון טוב. המקרה הבולט ביותר, והרלוונטי לעניין תחבורה ציבורית, הוא מצב שבו מי שנהנה משירות הוא לא רק מי שמשלם עבורו.
כאשר מי שנהנה משירות הוא זה שמשלם עבורו, הדברים עובדים לרוב היטב. למשל – מי שהולך לסופרמרקט וקונה שם במבה, נהנה מהבמבה. מי שלא הלך לסופרמרקט ולא קנה שם במבה, לא נהנה מהבמבה. לכן סופרמרקט ובמבה הם דברים שקל להותיר לעניינו של השוק החופשי בלבד, פחות או יותר.
שונים הדברים כשמדובר בתשתיות לאומיות כמו תשתיות תחבורה ציבורית. גם אנשים שלא משלמים על כרטיס האוטובוס או הרכבת נהנים מכך שיש פחות פקקים בכבישים ופחות זיהום באוויר, כתוצאה מכך שאנשים אחרים בחרו לנסוע בתחבורה ציבורית. לכן ההיגיון הכלכלי מחייב שגם אלו שלא נוסעים בתחבורה ציבורית יסבסדו את הנוסעים בה, באמצעות מנגנון ממשלתי כלשהו.
דוגמה אחרת היא שירותי רפואה. אם אדם נמנע מלקנות ביטוח רפואי ונפצע בתאונת דרכים ומובהל למיון, הוא עדיין יקבל טיפול. הרופאים לא יתנו לו לגסוס. הדבר הזה מצדיק לחייב לבנות מנגנון ממשלתי שיגבה כסף מכולם עבור רפואה, גם אם חלק מהאזרחים יטענו שכלל אינם מעוניינים בכך.
דוגמה אחרת, הבסיסית ביותר, היא משטרה וצבא. לא ייתכן שרק מי שיהיה מעוניין לשלם עבורם ישלם (ובנוסף במקרה הישראלי – לא ייתכן שרק מי שיהיה מעוניין, יתגייס לצבא), משום שכולם נהנים משירותיהם. אי אפשר לפצל את שירותי הצבא והמשטרה כך שמי ששילם יהנה, ומי שלא לא.
תמריץ 
קודם כל תודה על התגובה המפורטת והמהירה!
עכשיו לתוכן הפוסט:
בתפיסת השוק החופשי אין וויכוח על מימון השלטון לדברים כמו משטרה, צבא ובתי משפט.
ובנושא התחבורה הציבורית:
אני רואה בסבסוד תחב"צ 2 בעיות: בעיה כלכלית ובעיה מוסרית.
– כלכלית: בעצם הסבסוד של תחבורה ציבורית, כמו בסבסוד דיור, או סבסוד מזון (פיקוח), סיבסוד לימודים וכו', לאורך זמן איכות המוצר/שירות נפגעת, ויעילות החברה המסובסדת יורדת.
להוכחת הטענה מספיק להסתכל על מצבו הגרוע הדיור הציבורי, או האיכות הנמוכה של הלחם בפיקוח, חוסר היעילות של רכבת ישראל, חברות האוטובוסים, הנמלים, מה שפעם היו חברות הכבלים, בזק בעבר וכו'…
אם חברה תמיד תקבל כסף בלי קשר לביצועיה, ואין עליה את איום הסגירה, אין לה תמריץ להתייעל, להציע שירות טוב יותר.
– אידיאולוגית: אני מסכים איתך שיש יתרונות רבים לתחבורה ציבורית, אבל השאלה היא לא אם אנחנו חושבים שמוטב שיסעו בתחב"צ או לא, אלא האם מותר לנו להכריח אנשים שלא נוסעים בה, לשלם עליה בכל זאת?
על אותו משקל יש אנשים שחושבים שאלכוהול זה לא בריא, ויוטב לכולם אם נאסור אותו. האם מותר לנו לעשות את זה?
בשורה התחתונה, אם תחבורה ציבורית היא דבר מעולה, ורוב החברה רואה את היתרונות שבה, הם ישתמשו בתחב"צ כך או כך. אם אנשים לא רואים את היתרונות (ועובדה שיש הרבה מאוד אנשים שבכל זאת קונים רכב, למרות שיש פקקים ורכבת תהיה יותר מהירה), אז אולי רוב האנשים לא רוצים לסוע בתחב"צ ואסור להכריח אותם.
אהבתיאהבתי
ודאי שאני מסכים שסבסוד קבוע מובטח הוא אסון מבחינת התמריצים. וכפי שאני מאמין, התמריצים הם הדבר העיקרי בכלכלה. לכן כל סבסוד צריך להיעשות בצורה שתתמרץ שיפורים בשירות, למשל סבסוד שילך ויגדל ככל שיותר נוסעים יבחרו בשירות. או אפילו ככל שיתקבלו ציונים גבוהים יותר בסקרי שביעות רצון וכדומה.
לגבי החלק השני, כדי לפשט את הדיון אפשר לשאול את השאלה מהכיוון הפוך וזו מן הסתם שאלה שקולה מבחינה ערכית – האם מותר לנו להטיל מיסוי גבוה במיוחד על תחבורה פרטית. ותשובתי היא חיובית. אם לבחירה כלכלית מסוימת יש השלכות רעות על החברה כולה, מותר להעניש אותה. למעשה – חובה להעניש אותה על ידי מיסוי עודף, כי אחרת נגרום לכך שאנשים יכלו משאבים ציבוריים, כמו מרחב ציבורי וכמו אוויר נקי וכמו עתודות אנרגיה, מבלי לשלם על כך.
אתה כותב – אם תחבורה ציבורית כל כך טובה, אז אנשים יבחרו בה ברצונם החופשי. אבל שורש העניין הוא שתחבורה ציבורית אינה טובה להם אישית. רכב פרטי בוודאי יותר נוח. ועדיין, עבור החברה כמכלול תחבורה ציבורית עדיפה. מה שטוב עבור השלם אינו בהכרח מה שטוב עבור כל אחד באופן פרטי.
אהבתיאהבתי