אחרי עשרים שנה – מבט למדדי מחירים

בעקבות הערה של יאיר בתגובות לאחד הפוסטים על כך שבעשורים האחרונים מחירי השירותים הלכו והתייקרו לעומת מחירי המוצרים בני הקיימא שהלכו והוזלו (בעקבות המהפכה הקפיטליסטית בסין ובמדינות עולם שלישי אחרות), יצאתי לבדוק באתר הלמ"ס מה קרה אצלנו בעשרים השנים האחרונות – מה התייקר ומה הוזל.

ובכן, זה דבר הלמ"ס על השינויים מאז 1993:

  • מדד המחירים הכללי – התייקר פי 2.2
  • הדיור – התייקר פי 2.8
  • בריאות – התייקרה פי 2.6
  • חינוך, תרבות ובידור – התייקרו פי 1.8
  • תחבורה ותקשורת – התייקרו פי 2
  • ריהוט וציוד לבית – התייקרו פי 1.16
  • הלבשה והנעלה – הוזלו ב-13%!
  • הבריאות – התייקרה פי 2.6.

סיכומם של דברים: הוזלה ריאלית גדולה בריהוט ובציוד לבית. המחיר אמנם עלה קצת נומינלית, אבל עליה זו בטלה ביחס לעליה הכללית במדד (ולפיכך גם במשכורות ובערך של כל נכס).

יותר מכך – במהלך עשרים השנה האחרונות התרחשה הוזלה שלא תיאמן בהלבשה ובהנעלה. מה שעלה 100 ש"ח אז, עולה היום 87 ש"ח. זה מדהים, כי הרי ערך השקל צנח מאז פלאים, בשל האינפלציה השנתית הטבעית, ובכל אופן העלות הנומינלית של מוצרים נמוכה יותר. להערכתי, ההבדל האמיתי גדול עוד יותר מבחינת החלק המתוחכם יותר באוכלוסיית הצרכנים. אני עצמי, כמו רבים ממכריי, מזמין חלק ניכר מהבגדים ומהנעליים שאני קונה באתרי קניות בינלאומיים במחירים זולים בהרבה משניתן למצוא בחנויות בארץ. איני מאמין שהלמ"ס משקללת קניות באתרים בינלאומיים, ואולי גם אינה צריכה לשקלל משום שמדובר עדיין בנתח קטן מהקניות שישראלים עושים.

בסעיפי הבידור והתרבות חלה מהפכה אמיתית, שאני בספק עד כמה משתקפת במספרים היבשים של הלמ"ס – כל הבידור של העולם פתוח לפנינו באינטרנט, ממש בחינם (לעתים יש להודות שהנאתנו ממנו כרוכה בהפרת חוק על ידי הורדות פיראטיות). ומה בדבר הופעת ערוץ 2 וערוץ 10 – ערוץ 2 החל לשדר שידורים מסחריים רק בסוף 1993.

גם סעיף התקשורת לא ממש רלוונטי כמספר יבש – מה שקרה שם ב-1993 הוא מהפכה של צמיחה בלתי ניתנת לכימות. מהפכת הסלולר והאינטרנט.

מנגד, בצדדים החיוביים פחות – על התייקרות הדיור, הסיבה המרכזית למחאה החברתית, מיותר להכביר מילים. גם הנתונים האלו מראים שתופעה זו היא שורש כל רע מבחינת מעמד הביניים בישראל. ייתכן שכאן הנתונים עוד חמורים ממה שמשתקף אצל הלמ"ס, מאחר שסטנדרט החיים עלה, וזוגות צעירים אינם מסתפקים במה שהספיק להוריהם לפני דור. הם רוצים בתים גדולים יותר עם איבזור משוכלל יותר, כך שפער המחירים בין מה שיוציאו היום לבין מה שהוציאו אז עוד גדול יותר מאומדן הלמ"ס.

על פי הלמ"ס גם הבריאות התייקרה משמעותית ביחס למדד הכללי. הנתון הזה הוא פחות מובן מאליו ודורש הבנה מעמיקה יותר. מה בדיוק התייקר וכמה. לא הצלחתי למצוא תשובות לכך באתר הלמ"ס, אבל לפחות ראיתי שההתייקרות הניבה פרות – תוחלת החיים עלתה ב-4-5 שנים בממוצע מאז 1993.

7 תגובות על ״אחרי עשרים שנה – מבט למדדי מחירים״

  1. מדהים אותי שכותב המאמר מסוגל לשטוח בפנינו את הנתונים הללו, ובו זמנית לטעון (בפוסטים אחרים) שהאינפלציה היא נמוכה, ונמצאת תחת שליטה.

    תוך פרק זמן של עשרים שנה, אליבא דנתונים אלו, הכסף שלנו איבד 65 אחוז משווייו! מי ששכח ב-1993 מאה שקלים בכיס המעיל, ומוצא אותם היום, מגלה לחרדתו שהם קונים סחורה בשווי של 45 ש"ח בלבד, בהשוואה למה שקנו ב-93.

    בהתחשב במטרתו המקורית של כסף, להיות מדד אובייקטיבי וקבוע לשוויין של סחורות, אני חושב שזהו נתון מזעזע.

    אהבתי

  2. אני מבין שאתה מכוון לכך שהמוצרים שמחיריהם נמדדים משתנים בטיבם ובמשקולותיהם מפעם לפעם. אני לא רואה מנוס מכך. אם היינו מודדים מהמאה ה-19 האם היינו ממשיכים לתת אותו משקל לשמן לוויתנים ולתשלום לעגלון כפי שהיה ניתן אז?

    אהבתי

  3. קיומו של מטבע מדינה שערכו אינו משתנה בכלל אינו נראה לי אחת מזכויות האדם ואינו חובה קדושה של המדינה לאזרחיה, להבדיל למשל מהבטחת ביטחון או רווחה מינימלית.

    עם זאת, נראה שהאינפלציה הממוצעת של עשרים השנים האחרונות אכן גבוהה מהרצוי מאחר שהיא מושפעת מכך שעד שנת 2000 בנק ישראל כשל במלחמה באינפלציה ולא הצליח לייצבה על שיעור סביר.

    אהבתי

  4. אני קורא תיגר על הנחת היסוד שלך, כביכול מדינה אמורה להבטיח הכנסה ורווחה מינימלית לתושביה. זוהי התיזה המסורתית של השמאל הסוציאליסטי, אולם כל ממשלה שמנסה להגשים אותה פושטת את הרגל במוקדם או במאוחר. הסיבה לכך היא שמשאבי הממשלה הם מוגבלים, ואילו צרכי העם הם בלתי מוגבלים.

    משאבי הממשלה הם מוגבלים, משום שאין לממשלה מקור הכנסה משל עצמה. היא מסוגלת למסות את העם, ולפיכך מוגבלת על ידי ההכנסה שתושביה מייצרים. היא מסוגלת להנפיק אגרות חוב, אולם מוגבלת על ידי הביקוש לאגרות חוב אלו, ועל ידי הריבית המטפסת עליהן, במידה והיא מפריזה ביצירת חוב. הממשלה מסוגלת לכאורה גם לייצר לעצמה הכנסה על ידי הדפסת כסף, אולם תרגיל זה מוגבל על ידי האינפלציה הגבוהה והחשש מפני הרס המטבע המקומי. בכל מקרה, יכולת גיוס ההון של הממשלה מוגבלת.

    צרכי העם, לעומת זאת, הם "כמעיין המתגבר". ככל שתעניק לעם יותר הטבות, זכויות, קצבאות וכדומה, כך יפחת הצורך של העם לעבוד ולהתפרנס, ותגדל התלות הכרונית במענקי הממשלה. האם מעולם לא שמת לב שלא משנה כמה קצבאות מעניקים לעניים, העוני רק גדל? מדינת רווחה סוציאליסטית מייצרת דורות שלמים של אנשים חסרי עצמאות, אשר סומכים על המדינה שתספק להם קורת גג, תאכיל את ילדיהם, תספק להם שירותי בריאות, וכן הלאה וכן הלאה.

    בטווח הקצר, מדינה שחייה מחובות או מהדפסת כסף מסוגלת לייצר את האשליה של רווחה. זהו בדיוק המצב בו שרויות מדינות מערב אירופה בעשורים האחרונים. אולם המחיר הוא חובות לאומיים מרקיעי שחקים, וברגע שבו הנושים לא יהיו מוכנים עוד להעניק למדינות אשראי – הן תסיימנה כולן בדיוק כפי שסיימה יוון, או לחלופין ידפיסו כסף כפי שאתה מייעץ, יגיעו למצב של היפר אינפלציה והרס המטבע.

    חוק טבע ידוע קובע – אין ארוחות חינם!!!

    אהבתי

  5. איני סוציאליסט, אבל גם הקפיטליסטים הגדולים ביותר כמו מרגרט תאצ'ר, רונלד רייגן ומילטון פרידמן, דמויות שיש לי הערכה רבה אליהן, לא חתרו להקים מדינה שאדישה לחלוטין לגורל ענייה, או שאין בה עזרה ממשלתית לעניים בכלל.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: