יש בעיה עם התיאוריה האוסטרית – חלק שני

בפוסט הקודם תיארתי את עיקרי המחזוריות שמתארת האסכולה האוסטרית, ריבית נמוכה מעודדת השקעה גרועה והיא מצידה מובילה למשבר אשראי. משבר האשראי בתורו מסיט משאבים מהשקעה לצריכה והכלכלה מתאזנת. כל התערבות של הרשויות בתהליך הטבעי הזה רק תגרום נזק.

הבעיה היא שהתיאור הזה אינו תואם למה שעינינו חוזות בו במציאות.

כלומר, את החלק הראשון עדיין אפשר להצדיק, בפרספקטיבה של המשבר העולמי האחרון, ואולי גם של משברים אחרים מהעבר הרחוק והקרוב.  די ברור שבנו יותר מדי בתים בפלורידה למשל, וכנראה לריבית הנמוכה שהונהגה בארה"ב במהלך העשור הקודם היה חלק בכך. בשלב מסוים אי אפשר להמשיך בבניית בתים מיותרים, המחירים יורדים ונוצר משבר אשראי.

אבל כאן סוטה התיאוריה האוסטרית מהמציאות. תיאורטית אפשר אומנם היה להניח שאחרי משבר האשראי יגיע זמן האיזון, ואת תפקיד ההשקעות הגרועות תחליף צריכה ולאחר מכן השקעות טובות יותר. אבל זה פשוט לא קורה כשפורצים משברי אשראי – מה שכן קורה הוא פאניקה המונית, כמו זו שפרצה בארה"ב בשנות השלושים בעבר הרחוק, ואחרי קריסת ליהמן ברדרס בעבר הקרוב. הפאניקה הזו מביאה אבטלה מתמשכת, שעלולה מצידה להזין עוד פאניקה, אבטלה, אי שקט עד שיעלו לשלטון כוחות אפלים ויעשו סדר ביד ברזל מרושעת. בניגוד למה שניתן היה לצפות מהתיאוריה האוסטרית, האבטלה לעולם אינה מוגבלת לסקטור שבו בוצעו ההשקעות הגרועות (בדוגמה מהמשבר האמריקני האחרון, לא רק בנקאים ופועלי בניין בפלורידה סובלים), והשפל מתפשט לכל התחומים.

מדוע הדברים מתנהלים כך? מדוע העניינים לא ממהרים לשוב לסדרם? ובכן, נראה שהאוסטרים ממעיטים בחשיבותם של כמה גורמים בעלי משקל קריטי בהתנהלות הכלכלה לאחר משבר אשראי. גורמים שאם לא יטופלו, לא תירשם התאוששות.

כוחו של הפחד – אחרי משבר אשראי גדול, החמדנות מתחלפת בפחדנות. הפחד הופך להיות שליט הכלכלה, ואם אין שום מבוגר אחראי שיתערב וירגיע, הפחד הופך להיות נבואה שמגשימה את עצמו. האזרחים שומרים את הכסף מתחת לבלטה מרוב חרדה. הכסף שנשמר מתחת לבלטה אינו מגיע לשווקים ולמרכולים. אין צריכה ואין יזמות. אנשים מפוטרים ואינם מוצאים עבודה, ולמדינה אין הכנסות והיא נאלצת לקצץ בתקציב ובדמי האבטלה. זהו מעגל אימה שרק מזין את עצמו. אולי אחרי תקופה של שנים, מעגל ההרס ישלים את עצמו, כמו שריפה ביער שבסוף נכבית. אבל כמה סבל אנושי יידרש עד אז, ומה אם בינתיים עלה לשלטון רודן אכזר?

המחירים מסרבים לרדת – טענה אפשרית של האוסטרים תהיה שירידות מחירים אמורות למנוע את השפל המתואר. למשל, אם אין קונים שבאים לחנות הצעצועים בגלל מצב הרוח הכללי הרע, הבעלים יוריד את המחירים עד שיבואו קונים. הוא יוריד את משכורות העובדים עד שישתלם לו להעסיקם. אם תיווצר אבטלה, עובדים חדשים יסכימו לבוא לעבוד בשכר נמוך, במקום השכר הגבוה שדרשו קודם.  בסופו של דבר הכול ישוב לתקנו, רק שהסטטוס קוו יתייצב על משכורות ועל מחירים נמוכים יותר.

אבל זו טענה שלא מתממשת במציאות. במציאות המחירים יורדים לאט מדי, והכלכלה מסרבת להתאזן. מדוע כל כך קשה למחירים לרדת?  אם נחשוב על בעלי חנות הצעצועים – הרי שייתכן מאוד שיש לו מחויבויות לבנק, שעומדות על סכום מסוים. אין טעם מבחינתו להוריד מחירים דרמטית, כי אז לא יוכל לעמוד בהתחייבות לבנק, והעסק שלו יפשוט את הרגל. לכן הוא עושה כל מאמץ להציל את העסק, ברמת המחירים הקיימת, אבל דבר זה הופך לעינוי בלתי אפשרי בסיטואציה של שפל. ואפילו אם הוא מצליח לשרוד, בוודאי שיתקשה לגייס עובדים חדשים.  גם העובדים הקיימים לא ממהרים להשלים עם ירידה בשכר, ויש צורך בהתמקחות, בשביתות ובמאבקים אינסופיים עד לגיבוש הסכמי שכר חדשים. העובדים משלמים על משכנתאות והלוואות שנלקחו בהתחשב ברמת השכר הקיימת שלהם, ואם ישלימו עם ירידה במשכורת, גם הם יצטרכו לנסות ולהתמקח עליהן מחדש ולהשיג הסדר חוב. דבר זה מצדו יעמיד בסכנת חדלות פרעון את הגופים המלווים…

אם המחירים בכל אופן יורדים, הצריכה נפגעת אם בכל אופן מתחילה ירידת מחירים, היא עלולה שלא להביא לאיזון, אלא להיפך. מצב של ירידת מחירים מביא אנשים להמעיט בצריכה ככל האפשר, ולאגור מזומנים. למה להם להשתמש בכסף היום, אם בעוד שנה יוכלו לקנות בו הרבה יותר. בעוד שנה כמובן יגלו שעדיין מוטב להם לדחות את הקניות לעוד שנה נוספת. תופעה זו מצידה מרוקנת את החנויות ותורמת לאבטלה ולשפל.

בסופו של דבר אנחנו נותרים עם הרע בשני העולמות. מצד אחד, המחירים לא יורדים מספיק מהר כדי לאזן את הכלכלה. מצד שני, ירידת המחירים שכן מתרחשת – די בה כדי להקטין את הצריכה ולהגביר את החרדה.

אז מה צריך לעשות בעולם האמיתי ולא בעולם הדמיוני של האוסטרים? כפי שטענו הן ג'ון מיינרד קיינס והן מילטון פרידמן – בסיטואציה המתוארת נדרשת התערבות של מבוגר אחראי.

קיינס נתן את התפקיד הזה לממשלה. הממשלה אינה מוגבלת בכמות הכסף הנקובה במטבע המקומי שביכולתה להזרים. היא יכולה בשעת הצורך להיכנס לגרעון ולהזרים כסף לשווקים, להנהיג פרויקטים ציבוריים, להציל מוסדות פיננסים קורסים וכך לעצור את מעגל האימה. אפקט ירידות המחירים ופשיטות הרגל ייעצר, ואנשים יוכלו לקבל החלטות כלכליות באופן שקול וללא פאניקה. המובטלים ישובו להתפרנס והיציבות תשוב לחברה.

פרידמן נתן לבנק המרכזי את תפקיד המושיע. הבנק המרכזי חייב לוודא שכמות הכסף שנעשה בה שימוש במשק הולכת וגדלה בקצב ידוע וסדיר. עליו למנוע בכל מחיר מצב שבו הפאניקה גורמת לירידה בכמות הכסף וללחץ דיפלציוני. ממשיכי דרכו של פרידמן מוסיפים ואומרים שלעתים הגדלת כמות הכסף אינה מספקת. אם מצב הרוח הכלכלי לא מתאזן, הכסף הנוסף שהוזרם לשוק יכול פשוט לשכב כרזרבות בנקים חסרות שימוש. במצב כזה, על הבנק המרכזי להתערב בשוק בדרכים שונות עד שיוודא שאכן ממשיכה עלייה מתונה וקבועה בסך המשכורות ובסך הפעילות הכלכלית הכוללת, דהיינו לוודא שהכסף מגיע לשוק ומקדם את הפעילות הכלכלית.