כאב סתמי

"כואב, אבל שווה", כותבת מירב ארלוזורוב על התקציב, וטוענת שהקיצוצים מנעו אסון.

http://www.haaretz.co.il/1.2084182

ואילו אני שב ואומר, כפי שכבר כתבתי בעבר, שאין שום הוכחה ואין שום דוגמה בעולם לטענה העיקרית של מירב ארלוזורוב. הטענה לפיה תקציב גרעוני שנקוב במטבע המקומי (לא במט"ח), מחולל איזשהו נזק ומשבר גדול. בטח שלא במצב שבו הריביות הן קרובות לאפס והאינפלציה קרובה לאפס. הרי אם האינפלציה והריביות קרובות לאפס הדבר מעיד שאין השתוללות של זרימת כסף במשק, אלא ההיפך הגמור – יש מחסור בכסף, ולפיכך התקציב צריך להתרחב, לא להצטמק.

יש אינספור דוגמאות הפוכות לטענה הפשטנית של ארלוזורוב, שלפיה גירעון הוא אסון. כל כלכלות המערב המרכזיות סוחבות היום גירעון גדול מזה שהיה לישראל, פי כמה וכמה. והדעה של הכלכלנים המובילים היא שכדי שכלכלות המערב ייצאו מהמשבר הן צריכות דווקא להגדיל עוד את הגירעונות. למה יפן, מדינה עם גירעון של 10% (פי 3 לפחות מהגרעון של ישראל), לא שרויה בקיצוצים אלא נמצאת עכשיו בתוכנית של תמרוץ תקציבי, והשווקים שם עלו בטירוף? כי כולם מבינים שהאמת הפוכה ממה שמירב ארלוזורוב טוענת.

ומה הסיפור עם החובות של ספרד ויוון? החוב של ספרד ויוון נקוב באירו, מטבע שאין להן כל שליטה עליו. החוב של ישראל הוא בשקלים, מטבע שהיא יכולה להדפיסו כרצונה. לכן החוב הספרדי הוא אסון, והחוב הישראלי חסר משמעות. יחי ההבדל הענק.

ומה פשר הכמיהה לכאב?

בכל אופן אני מודע לכך שהאינטואציה של הרבה אנשים, אפילו כאלו שלא מתיימרים להבין דבר בכלכלה, זהה לזו של מירב ארלוזורוב. אני חושב שהדבר נובע ממשהו בראשיתי עמוק בתוכנו, איזו אמונה עמוקה בנפש האדם שכדי שיהיה טוב, צריך שיהיה סבל גדול קודם. בתקופות אפלות בתולדות האנושות, קו המחשבה הזה הוביל כנראה לקורבנות אדם (קישור מעניין ועדכני בנושא). בתקופתנו הנאורה יותר, האינטואיציה הזו מובילה ממשלות לחשוב ששיקום הכלכלה יבוא על ידי עשיית דברים שהם ההיפך הגמור ממה שצריך – במקום לעודד צריכה ויזמות, מחריבים אותן בכך שהופכים את הציבור לעני יותר. זה אינו כאב בונה, זהו כאב סתמי.

ולגבי החרדים

טענה נוספת שארלוזורוב הדגישה במאמרה היא שהקיצוצים לחרדים מהווים נקודת אור בתקציב. עם הטענה הזו אני מאוד מסכים מחד, ומאידך לקיצוצים האלו היה יותר כוח בתקציב מרחיב שהיה יוצר מקומות עבודה שאליהם חרדים מחפשי פרנסה יכולים היו לפנות. כאשר מצד אחד מקצצים לחרדים ומצד שני מכניסים את המשק למיתון ומקטינים את מספר מקומות העבודה, זו סתם אכזריות.

ובכל אופן לא אבדה התקווה

ועדיין, גם אחרי התקציב הגרוע הזה – יש שתי קרני אור.

ראשית, דווקא בגלל שבעולם כולו המדיניות שארלוזורוב מקדמת היא כבר לא כל כך פופולארית, ומנהיגי המדינות כבר לא להוטים כל כך לקצץ ולקצץ, ייתכן שתבוא התאוששות עולמית שתועיל גם לנו.

שנית, אם ייבחר נגיד ראוי לבנק ישראל, הוא יכול להושיע את המשק על ידי הורדות ריבית נוספות, כל הדרך אל האפס המוחלט, או\ו על ידי פיחות משמעותי בשקל. דא עקא, בתסריט כזה, ובהנחה שלא נחזה בפרץ של בניית דירות, רוכשי הדירות האומללים יהיו אומללים עוד יותר.